א.

המופת הראשון אותו זכיתי לראות מהרבי מלך המשיח - מספר הרב אנטיזדה -  קשור לבית הכנסת בו אני מכהן כרב. לפני כעשרים שנה, נפטר רבה הראשון של הקהילה וקדמו לי בתפקיד זה שני רבנים אשר לא החזיקו מעמד והעדיפו להתפטר זמן קצר, יחסית, לאחר ההכתרה. כך שתקופה ארוכה נותרה הקהילה ללא רב מורה הוראה וללא מורה דרך רוחני.

"אחד מראשי הקהילה, מר אברהם שמח, הגיע לרבי בשנת תש"נ בסביבות חודש אב. כשעבר ליד הרבי בחלוקת הדולרים, שטח בפני הרבי את כאבו, על כך שמצבה של הקהילה מתדרדר בהעדר רב שינהיג אותה. הרבי שמע את דבריו והבטיח לו שידאג אישית לשלוח לקהילתם רב. 

"יצא כך, שבהשגחה פרטית אף אני באותו הזמן הייתי בביקור אצל הרבי. כמה ימים לאחר ר"ח אלול עשיתי את דרכי ארצה ובהשגחה פרטית נפגשנו יחד באותה טיסה. הוא שמח לפגוש בי משום שאני דובר פרסית ולאחר ששמע שאני חסיד חב"ד סיפר לי שגם הוא חוזר כעת מביקור אצל הרבי ועל כך שהרבי הבטיח לו במפורש לשלוח רב לקהילה הפרסית בנתניה. התפלאתי מאד מהעובדה שאפילו שאינו חסיד חב"ד התאמץ ועשה את דרכו מארץ ישראל ולו בשביל לדאוג לקהילתו. במהלך הטיסה דיברנו רבות על גדולתו של הרבי מלך המשיח ואף הוא סיפר לי מופתים רבים ששמע, שאירעו בזכות ברכותיו הקדושות של הרבי.

"שנה לאחר מכן נסעתי שוב לביקור בבית חיינו. באחד הימים, יצא לי לפגוש כמה מחסידי חב"ד שגם הם יוצאי איראן. לאחר שיחה שהתפתחה בניניו על הא ועל דא, טענו כלפי שזה לא בסדר שאני עסוק בלימוד תורה כל היום והקהילה שמתוכה אני בא נמצאת ללא רב. כשעניתי להם שאינני יכול לשאת בעול זה משום שאין לי סמיכה לרבנות, דחקו בי לכתוב לרבי על כך ולראות מה תהיה תשובתו. הסכמתי לדבריהם ועוד באותו יום כתבתי לרבי את שאמרו. חלפו להם מספר ימים כשיצא מכתב מהרבי, בו נכתב 'יעשה סמיכה ויהיה רב, בהצלחה רבה'.

"מאותו יום היה ברור לי שהרבי מייעד לי את משרת הרבנות. הגעתי לביתי, שיניתי את מסלול הלימודים הקודם והשקעתי את כל מרצי בלימוד ההלכות, עליהם עושים סמיכה. לאחר ארבע שנים של לימוד יסודי ומעמיק, עברתי בהצלחה רבה את מבחני הסמיכה בהיכל שלמה. לאחר מכן הגעתי ביחד עם הרב מנחם מענדל וולפא רב קהילת חב"ד בנתניה, לפגישה עם וועד בית הכנסת, בה הודעתי להם שאני בא בשליחותו של הרבי מליוובאויטש ומקבל על עצמי את שליחותו להוות רב מורה הוראה בקהילתם. בקהילה קיבלו בשמחה את דברי והכינו לשם כך סעודה גדולה. 

"חלפו אך דקות מספר, ובתוך ים הברכות והאיחולים, ניגש אלי מר אברהם שמח ושאל מתי יום הולדתי. תמהתי מאד על שאלתו. טרם בואי לבית הכנסת חלפו במוחי הרהורים על שאלות רבות העלולות להישאל ותשובות רבות להן, על שאלה זו לא חשבתי. ולשאלתו, נזעקתי: "הלילה!. י"ז בתמוז הוא יום ההולדת שלי". למשמע דברי אלו, האחרונים, אורו פניו והוא נתמלא שמחה גדולה. טרם הספקתי לעכל את מטרת שאלתו, כשהבחנתי בו נעמד על הבמה ומבקש מהקהל את רשות הדיבור. לאחר שהושלך הס באולם הוא החל בסיפורו: "לאחר שעברה שנה מהבטחת הרבי לשלוח לקהילתנו רב,  טסתי פעם נוספת. בעת שעברתי בחלוקת דולרים שאלתי את הרבי היכן הרב שהבטיח. הרבי חייך ואמר שבעוד ארבע שנים יגיע לקהילה רב. ובנבואה שמימית אמר שהוא יגיע בדיוק ביום הולדתו, נבואה שהתבררה כצודקת". הגבאי סיים את דבריו כשהתרגשות רבה אופפת את הקהל הרב שנכח במקום.  

ב. 

לפני כמה חודשים, – ממשיך הרב אנטיזדה ומספר - בסיומו של השיעור לנשים שאני מוסר בביתי בכל יום שלישי, ניגשה אלי אישה בוכיה ובפיה בקשה לכתוב לרבי מה"מ על מצבה. לא הייתי זקוק להסברים ממנה על מה היא רוצה לכתוב, בכניסתה לבית אפשר היה להבחין שרגליה כושלות ואין היא הולכת כשאר בני האדם. לדבריה, זה כבר כמה שנים שהיא חולה בדלקת קשה בשני רגליה ולאחר שעברה כבר בעבר כמה ניתוחים מסובכים, נראה היה שהרופאים אמרו נואש. כך, כבר שנים רבות, צריכה היא ללכת עם תחבושות ולהחליפם מדי יום, בכדי להתגבר על מכאוביה.

כאבה נגע מאד לליבי ולאחר שהסברתי לה אודות ההכנות שצריכים לעשות לפני הכתיבה לרבי מה"מ שליט"א, ישבה לנסח מכתב. במכתבה, שהיה שובה לב, סיפרה האישה על ייסוריה הרבים ועל כך שכבר איננה יכולה יותר עוד לשאת בסבל. במכתב שנפתח, מתייחס הרבי למכאובי רגליים ובסיום המכתב מאחל לה בשורות טובות והחלמה מהירה.

הקראתי בפניה את המכתב ואמרתי לה שאין לה ממה לחשוש, הרבי מברך אותה שהכאבים יחלפו. היא קיבלה את דברי בסיפוק רב ופנתה לביתה. לאחר כמה ימים קיבלתי ממנה טלפון ובהתלהבות רבה סיפרה לי איך שבבדיקות שנערכו לה זה עתה, התפלאו הרופאים שלראשונה מאז שהתגלתה אצלה הדלקת, נראים סימנים ברורים של היעלמותה ועור חדש מתחיל להחליף את העור המוגלתי. חלפו עוד כמה ימים ולתדהמת כל הסובבים אותה נעלמה הדלקת כלא הייתה, והיא חזרה ללכת עם רגליה כבעבר.

ג.

בכל יום אני נוסע לרעננה, שם אני לומד כמה שעות בכולל 'ברכת יצחק' של הצדיק מרעננה. באחד מן הימים ניגש אלי אחד מהאברכים החשובים בכולל, ר' יעקב, ובצער רב, כשדמעות מבצבצות מעיניו סיפר, שהבוקר, בשעה שאשתו הלכה לשלם את שכר הלימוד עבור הילדים הלומדים בתלמודי התורה, שמה לב לפתע שאיבדה בדרך גם את תעודת הזהות האישית שלה וגם את הצ'ק הבנקאי באמצעותה הייתה אמורה לשלם. מספר פעמים היא חזרה על עקבותיה ובדקה כל חור ופינה אפשרית אך לא העלתה בחקתה מאומה. בצר לה, חזרה לביתה וסיפרה לבעלה את שאירע.

באותו העת בכולל לא היה ספרי 'אגרות קודש' אך היה ספר שאלות ותשובות של הרבי מלך המשיח בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. הוא קיבל על עצמו החלטה טובה, גולל בכתב את כל הסיפור והכנסנו את המכתב לאותו הספר. לאחר שפתחנו את הספר נדהמנו. אל מול עיננו ריצדה ההלכה שכל דבר שאבד ברשות הרבים והאדם שאיבד, עדיין לא התייאש, החפץ שייך לו. עודדתי אותו שאני מסביר לו שמהתשובה משתמע שאשתו כן תמצא את זה ואין לו מה לדאוג. ושישים את ראשו בלימוד ה'תורה'.

למחרת, כשנכנסתי לכולל הוא ניגש אלי כשחיוך רחב ממלא את פיו ובשמחה מופגנת, סיפר שאתמול, מספר שעות לאחר מכן, נסעה אשתו באוטובוס לכיוון אחר לגמרי. בסיום הנסיעה, הרגישה שהיא דורכת על חפץ עבה. כשהתכופפה לראות במה מדובר, התגלה לעיניה, לתדהמתה הרבה, הצ'ק הבנקאי ותעודת הזהות.