בצהרי ערב שבת קודש פרשת ויחי ט”ו טבת, נהרג בתאונה מחרידה אחד מבחירי התמימים בישיבת חב”ד צפת, התמים יוסף יצחק ע”ה דגן. יוסי עלה כטרמפיסט על רכב בדרכו לישוב כפר תפוח שבשומרון כדי לעשות ‘מבצעים’ עם החיילים במקום, ולחזק את הקהילה החב”דית בישוב. בעת שהרכב הגיע קרוב לצומת אריאל, סטה לפתע ממסלולו, התנגש באוטובוס, והסוף נורא - יוסי והנהג שלקח אותו טרמפ, נהרגו במקום.
הבשורה הקשה נפוצה בישיבה שעה קלה לפני כניסת השבת. הלם ותדהמה אחזו בתמימים ובצוות החינוכי. “הלב מסרב להאמין, איך אפשר לעכל שבחור כה חייכן בעל סבר פנים עדינות ומחייכות לכל אדם באשר הוא, כבר לא איתנו”, אמר
אחד מידידיו הטובים. ההלם והתדהמה אפפו את כולם. היו שהגיבו ‘זה לא יכול להיות’, ‘תיכף תתברר הטעות’. היו שהתעטפו בשתיקה פנימית. אי יכולת לעכל את המכה הכה כואבת.
במהלך השבת - אין צער ועצב בה - שיחזרו חבריו התמימים את הימים האחרונים שלו. מספר חבירו הת’ נתן אברהם: “היה זה לילה לפני צום עשרה בטבת, התכנסנו כמה בחורים בחדר כדי להכין דבר מה לאכול לפני הצום. ריחם הטוב של המאכלים פשט בפנימיה וזימן לפתח החדר עוד כמה בחורים שביקשו להצטרף. התפתח דיון אם לאפשר להם להכנס או לא. גם הפעם היה זה יוסי שהזמין אותם פנימה, בחיוך חם ולבבי השמור רק לו. כששאלתי אותו לפשר ההזמנה, נימק את החלטתו בפשטות, שאין הוא יכול לסרב לבחור שמבקש ממנו לאכול!...
“כזה היה יוסי מעולם לא סירב לאיש, ידו תמיד פתוחה היתה לכל”.
לידתו של יוסי, ואחיו התאום, יבלחט”א, אבי, היתה בברכת הרבי. ארבעה ילדים נולדו למשפחת דגן, אך מאז עברו כמה שנים וההורים ציפו לבשורות טובות. האם, הגב’ רחל, הכניסה פתק לרבי וביקשה ברכה שיוולד לה ילד. זמן רב חלף והרבי לא השיב. בשלב מסויים שוב כתבה לרבי “לא משנה לי אם יהיה ילד, ילדה או ילדים, העיקר שיהיו עוד...”, הרבי סימן את המילה “ילדים”, והוסיף - “אזכיר על הציון”.
לא עברה שנה, ובכ”ו אדר תשד”מ, נולדו התאומים יוסף יצחק ואברהם.
שנתיים חלפו, ושוב ראתה רחל את רוח קודשו של הרבי.
היה זה לפני 17 שנים. כמו בכל יום ראשון, כך גם ביום ראשון זה עמדה הגברת דגן ב-770 בתור יחד עם אלפי אנשים, כדי לקבל דולר ברכה מיד קודשו של הרבי מלך המשיח. ביום ראשון זה אירע משהו מפליא: ברגע שנכנסה לפרוזדור בו עומד הרבי, הרבי הרים את ידו הקדושה עם הדולר לברכה, וקרא לה בקול גבוה ‘רחל לאה בת הינדא’... בהלם ובהתרגשות ניגשה לרבי, קיבלה את הדולר ויצאה נרגשת מאד, לא מבינה במה זכתה שהרבי מברכה בשמה ושם אמה. “בכיתי וצחקתי מרוב התרגשות. תמיד ידעתי כי קירובים מיוחדים מהרבי מבשרים שמשהו עומד לקרות - רק לא ידעתי למה לצפות”.
לאחר שנרגעה נסעה עם ששת ילדיה לחנות הכובעים ברחוב קינגסטון כדי לקנות כובע לקראת בר המצוה של הבן הבכור יעקב שי’. את הילדים השאירה במכונית, ומרוב התרגשות גם את מפתחות המכונית השאירה ברכב. עודה עומדת בחנות, והיא שומעת צעקות היסטריות. התברר כי הילדים שיחקו עם המפתחות ו...הרכב החל להידרדר לכיוון שדרת ‘איסטערן פארקוויי!’ המחזה היה נורא; הרכב ובו חמשת הילדים דהר ללא נהג לכיוון איסטערן פארקוויי - ומי יודע מה עומד לקרות להם...
עוברים ושבים שחזו במחזה הבלתי ייאמן, החלו רצים אחר הרכב בניסיון לעצרו בטרם יגיע אל הכביש הסואן. בדיוק הזדמן למקום הרב ריבקין, שבאותו היום מונה לכהן כשלוחו של הרבי בפלורידה. בהשגחה פרטית הוא איחר את מועד טיסתו, והוא לא איבד רגע ומיד נסע לכיוון 770 כדי לקבל דולר וברכה מהרבי. כשנסע ברחוב יוניון הסמוך שמע צעקות מכיוון קינגסטון. בתחילה לא שם לב למשהו חריג, אך לפתע הבחין ברכב הגולש במהירות לכיוון הכביש הסואן, ומה עוד שמושב הנהג ריק...
הוא התעשת מיד, ‘שבר’ את ההגה לכיוון המכונית, וברכבו חסם את דרכה. הוא עוד הספיק לקפוץ מהמכונית שלו בטרם מכוניתה של משפחת דגן התנגש בעוצמה ברכבו...
עשרות עוברים ושבים שחזו בהשתלשלות האירוע התאספו סביב, וכולם עמדו בתדהמה מוחלטת. “זה נס גלוי!” שחו איש לרעהו.
גב’ דגן שהגיעה במהירות, הבינה לפתע מדוע דקות אחדות קודם לכן הרבי קרא בשמה - עובדה נדירה - ובירך אותה. “אין זאת אלא שהרבי חזה הכל ברוח קודשו”, אומרת הגב’ דגן בהתרגשות.
כך ניצלו חיי הילדים, ובהם גם יוסי ע”ה - אז בן שנתיים.
יוסי ע”ה עלה עם משפחתו לארץ ישראל לפני כשמונה שנים. קודם לכן התגוררו ברובע קווינס שבניו-יורק, שם נולד וגדל מרבית שנות ילדותו. המשפחה הגיעה לארץ במטרה לחזק את תושבי ארץ הקודש.
משפחת דגן קבעה את מקום מגוריה בעיר פתח-תקווה, ויוסי עם אחיו החלו לנסוע מדי יום אל תלמוד תורה חב”ד שבבני-ברק, למרות שבפתח תקווה היו תלמודי תורה, אך הוא רצה דווקא חינוך חב”די. לאחר מכן המשיך את מסלול לימודיו בישיבת “תומכי תמימים” בלוד. הוא היה ידען גדול. בקיאותו והבנתו בחומר הנלמד עשו להם שם בין חבריו וצוות הרבנים בישיבה.
כשסיים את לימודיו בישיבה קטנה, עבר לישיבה הגדולה בצפת, יחד עם אחיו הת’ אבי שי’.
יוסי שקד על לימודיו, ומאידך, בזמנים הפנויים ניצל כל רגע פנוי ל’מבצעים’. מעולם לא ויתר על מבצע תפילין בימי שישי, ואף עודד את חבריו לעסוק במבצעים.
הת’ נתן אברהם: “יוסי ע”ה, ואחיו, יבלחט”א, אבי, הם זוג תאומים דומים וזהים. תלמיד חדש שהגיעה לישיבה התקשה למצוא את ההבדלים ביניהם. התאומים דגן הפכו למעשה למותג בישיבה; שניהם מלאי חיות ומרץ רב במבצעים של הרבי. כיום קשה ‘לעכל’ את אבי בלי יוסי. זוג תאומים שעשו הכל וגם תמיד היו יחד.
“פעמים רבות המצאותם של תאומים ביחד, גורמת לתחרות סמויה בין השניים. אצל האחים דגן אירע בדיוק ההפך: תמיד הם הלכו יחד. כשאבי היה מדבר עם אי-מי מצוות הישיבה, לא חלפו דקות אחדות, ויוסי כבר ניצב שם לברר לפשר הענין. כשיוסי קנה משהו, תיכף היה מתחלק עם אבי. היה ביניהם קשר רגשי בלתי ניתן להסבר. כל אחד ידע בדיוק מה השני עושה, גם כשהיו רחוקים זה מזה.
“לא פלא כאשר אבי קיבל טלפון בהול באותו יום שישי, בו נקרא לחזור ממבצעים לישיבה, חש כי משהו רע קרה ליוסי, מה שהתברר לדאבונו כנכון”.
סמלם של השניים הוא החיוך העדין. כלל לא חשוב על מה דיבר עם הזולת, תמיד היה לו שביב של חיוך מבוייש שובה לב.
הוא כאב את המצב הקשה השורר בארה”ק, כך שיהודים נרצחים ללא סוף. בכל פעם ששמע על פיגוע בו נהרגו יהודים, היה אפשר לחוש שלבו נחמץ בקרבו. תמיד היה שואל מתי זה יפסיק; מתי סוף סוף יתחילו לשמוע את דבריו הטהורים והקדושים של הרבי. רק בימים האחרונים תיכננו יוסי ע”ה ואחיו אבי יבלחט”א, לבקש מראש הישיבה הרב וילשאנסקי לאפשר לכל שיעור ג’ לשבות בעיר הקודש חברון כדי לחזק שם את התושבים. יד ההשגחה סובבה שהוא ימצא את מותו בדרך לחזק את תושבי ‘כפר תפוח’ שבשומרון.
בימי השבעה התקיימה התוועדות לתלמידי שיעור ג’. כל אחד מהתמימים סיפר על מה שזכר מיוסי. העיניים של כולם דמעו. לכל בחור היה קשור עם יוסי. משברי המילים עלתה דמות חדשה שלא היו מודעים לה; דמות אצילית של תמים במלא מובן המילה.
במהלך ההתוועדות סיפר אחד התמימים סיפור שריגש את כולם:
"היו לי כמה בעיות שלא יכלתי לפתור אותם. כמה ימים הסתובבתי בישיבה במצב רוח רע, מחפש הזדמנות לפרוק אותם בדרך כלשהי. ערב אחד ישבתי בחדר מתבודד עם עצמי; כשלא יכולתי להרגע, החלטתי לצאת לשאוף אוויר. כשיצאתי מהחדר הרגשתי יד על הכתף, הסתובבתי וראיתי את יוסי עומד מולי.
“מה אתה רוצה?”
הוא הסתכל עלי ועל פניו חיוכו המקסים: “למה אתה עצבני”?
הייתי במצב רוח ‘קרבי’, ואמרתי לו: “זה לא עניינך”.
”זה לא טוב לשמור דברים בלב, תספר לי, אולי אני אוכל לעזור לך”, לא הרפה.
”תודה רבה, אבל אין לי סבלנות אליך”, אמרתי והלכתי לדרכי.
כשהגעתי למדרגות שמעתי אותו רץ אחריי: “אני לא מסוגל לראות אותך ככה, באמת שאני רוצה לעזור לך”.
כשראיתי שהוא לא סתם סקרן, אלא באמת מתעניין בשלומי, הלכתי איתו אל חדרי ופרקתי את לבי בפניו. הוא שתק והקשיב בסבלנות, ולבסוף אמר: “אין לי מה לומר לך, תן לי זמן לחשוב ואענה לך תשובה”. יוסי חייך, נתן טפיחה ידידותית והלך לדרכו. הלך ולא חזר...
יוסי הוא נכד ונין לגדולי החסידים; אבי אמו הוא החסיד עוזיאל חזנוב מתלמידי ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. סבו הגדול הוא הרב החסיד ר’ מאיר שמחה חן ע”ה.
בהתרגשות רבה סיפרה הגב’ רחל, אמו של יוסי, את רחשי ליבה לדמיון של בנה לאביה - הרב עוזיאל חזנוב.
”לאבא היו קירובים מיוחדים מהרבי. הוא בן גילו של הרבי, נולד בי”ד ניסן תרס”ב, שלושה ימים בלבד לאחר הולדת הרבי. בכל שנה, לקראת יום ההולדת שלו, התקשרו מהמזכירות לאבא וביקשו ממנו בשם הרבי להיכנס ליחידות כדי שהרבי יברכו!
לאבא היה פה זך ונקי. אבא תמיד דיבר טוב על יהודים, אם היו פוגעים בו או מכעיסים אותו, הוא היה שותק. מעולם לא דיבר רע על איש. תכונה מיוחדת זו ירש יוסי שתמיד דיבר טוב על הזולת; יותר מכך - חשב טוב על כולם. לא זכור לי מעולם שיוסי דיבר מילה רעה על מישהו.
כשהגענו לארץ הקודש לפני כמה שנים, היתה ההתאקלמות קשה ביותר. יוסי הוא זה שעודד אותי ואת שאר בני המשפחה.
דמיון נוסף מוצאת אמו: “הזכרון של יוסי היה דומה לזכרון של אבא. יוסי היה קורא שלוש פעמים סוגיא בגמרא, שיחה של הרבי, או מאמר, וכבר זכר הכל בעל פה. כך אני זוכרת גם את אבא ע”ה”.
בנוגע לזכרון הפנומנלי שלו, מספרים חבריו את האפיזודה הבאה: אחד מרבני הישיבה ניגש ליוסי באמצע סדר חסידות, ושאל אותו מדוע הוא לומד ללא ספר. יוסי השיב שהוא לא מצא ספר, אך הוא לומד עם הבחור היושב מולו. המשגיח ביקש ממנו שיאמר לו מה הוא למד, ויוסי החל לחזור על כל השיחה ברהיטות... הוא רק שמע את החברותא לומד בקול רם, וכבר ידע את השיחה...
אמו של יוסי ע”ה רצתה לקנות לו חליפה לקראת חתונתה של אחותו, אלא שמחיר החליפה היה יקר מידי. בדיוק באותה שבת התפרסמה כתבה ב’בית משיח’ על סבו זקנו הרה”ח ר’ פרץ חן ע”ה והמסירות נפש שלו. יוסי שקרא את הדברים אמר לאמו: “סבא שלי היה עם כזה מסירות נפש, ואני יקנה חליפה כזאת יקרה?”...
הרב יוסף יצחק וילשנסקי, ראש ישיבת חב”ד בצפת, מספר: “נפטר לנו תלמיד חרוץ, תלמיד שהיה מקושר בלב ונפש לרבי מלך המשיח. כל חייו עסק במבצעים במרץ רב, והוא נפטר במבצעים. הוא ביקש רשות לנסוע הביתה לשבת. לאחר מכן התברר לי כי ברגע האחרון ויתר על שבת בחיק המשפחה, וזאת על מנת לחזק את תושבי כפר תפוח, אך לצערנו הוא לא הגיע לשם”.
