ב"ה    

בנותי היקרות פסיה וחסיה שיחיו בנחת    

סליחה ילדות על כך שאני כותב לכם מכתב זה באידיש. יודע אני שהדבר מקשה עליכם על קריאת המכתב, אולם קשה לי לבטא היטב את הדברים שאני רוצה להתדבר עימכם, בלשון הקודש.    

ברצוני לדעת מה נעשה איתכם ואצלכם, הכל בפרטיות.    

הייתי רוצה שתכתבו לי ... והאם סועד על שולחנכם בחור ישיבה או סתם יהודי. ביכולתכם לענות לי שאין לכם די אוכל גם עבור עצמכם - אספר לכם סיפור.    

היה בליובאוויטש חסיד בשם ר' הענדל. אצייר לכם את מהותו של ר' הענדל: כשהוא היה נעמד להתפלל, כל מילה בתפילתו היתה ספוגה בים של דמעות. אין פירוש הדבר שהוא בכה, לא - הבכי פרץ מאליו [-נאר עס האט זיך געוויינט], כל מילה ומילה טבלה בדמע. לבו היה פתוח להקב"ה.    

כך היתה גם הנהגתו בין אדם לחבירו, הוא היה בעל לב-טוב, אין אפשרות לשער את טוב-ליבו, שמחתו של הזולת היתה שמחתו-שלו ממש וצערו של השני ח"ו - היתה צער ממש עבורו.    

באחד הימים היתה שמחה אצל אחד מבחורי הישיבה, שמו אלחנן מרוזוב, והמברק המבשר על-כך הגיע לידיו של ר' הענדל. ר' הענדל ניגש לבשר את הבשורה לרבי נ"ע ומרוב שמחה הוא החל לרקוד, ממש, בחדרו של הרבי נ"ע.    

ביכולתכם לתאר לעצמכם את משמעות הדבר שחסיד רוקד, בסתם יום של חול, בחדרו של הרבי. אבל, כאמור, לא ר' הענדל רקד, משמחתו של הזולת הריקוד פרץ מאליו [-עס האט זיך אליין געטאנצט בא איהם פון יענעמס שמחה]. וכך היה גם, ח"ו, בצערו של הזולת - הוא לא יכל לשאת את הצער.    

הוא היה עני מרוד, הוא היה מבשל מרק ללא בשר, ומכל-מקום חסידים אורחים היו סועדים על שולחנו. מה היה עושה ר' הענדל כאשר היה מגיע אורח - הוא היה מוסיף לסיר עוד ספל מים, היות וצריך לתת לאורח את אותו האוכל שאתה מכין לעצמך...    

העיקר הוא - בעניני צדקה או בהכנסת אורחים - טוב הלב, לתת לשני את התחושה וההרגשה שהוא אוכל בביתו הפרטי. הוא לא אוכל אצלי, הוא אוכל אצלו בית, ואז כל האוכל נעים ומתוק לאורח, הרבה יותר מאשר ימאכלים טובים יותר בבית אחר. הכנסו מילים אלו אצלכם במח ובלב, בנותי היקרות.    

אבקש מכן, פסיה וחסיה, תחיו ביניכן בטוב ובידידות - לא כשתי אחיות, אלא - כשני חסידים. שמעתי מאבינו הקדוש שליט"א, שפעם היה פתגם האומר - כאשר שתי אחים היו חיים ביניהם בידידות, היו אומרים עליהם - ששתי אחים אלו חיים ביניהם בידידות ממש כמו שתי חסידים. היות וה'אהבת-רעים' של החסידים, אין דוגמא לו.    

כדי להבהיר לכן את הדבר, אפרט לכן: אהבתם של שתי אחים או אחיות, היא אמנם אהבה טבעית, אבל היא אהבה 'בשרנית', גופנית, ו'גוף' - הוא הרי תופס מקום' לעצמו. לכן, עד כמה שהאהבה תהיה גדולה - כל אחד תופס מקום לעצמו, ודבר זה מחלק ביניהם, אני זה לא אתה, ואתה אינך אני.    

אולם ה'אהבת-רעים' של החסידים, שהיא תוצאה של הנשמה, שנשמה אחת אוהבת את זולתה והנשמה היא הרי חלק אלו-ה - ולכל יהודי ויהודיה, יהיה מי שיהיה, יש לו נשמה זו - ובאלוקות אין כל חילוקים, 'הלא אב אחד לכולנו'. ודבר זה, שנשמה אוהבת נשמה, הוא גם מצד הטבעיות.    

ישנם חיי הנשמה וישנם חיי הגוף, חיים-נשמתיים וחיים גופניים. כאשר הנהגת החיים היא גופנית, זאת אומרת שהאדם נגרר אחר גופו, הוא עושה רק מה שטוב לגוף, אזי אין ביכלתו לחוש את ההרגשים של חיי הנשמה. אולם אחד שאצלו העיקר הוא חי הנשמה, הוא מתנהג ועושה רק דברים הנוגעים לחיים הנשמתיים שלו, ואינו נגרר אחר גופו ויתר הדברים הטפלים - אזי הוא חש ומרגיש את ההרגשים של חיי הנשמה, נשמה אוהבת נשמה שניה, והוא מרגיש את ה'אבינו שבשמיים', הוא חש 'כי אתה אבינו'.    

כך קורה אצל חסיד. חסיד הוא זה שאצלו חיי הנשמה גוברים על חיי הגוף, ממילא הוא מרגיש וחש את חיי הנשמה, ולכן חסיד אוהב יהודים בכל נפשו וגופו, ובפרט כאשר השני הוא גם חסיד - אזי גם אצל השני מאירים חיי הנשמה ואין כל הסתר מצד הגוף. והעיקר - גם אצל הזולת ישנה האהבה הנשמתית אליו, ממילא מתקשרים הם דא בדא ומחזקים יותר, שאין לשער אהבתם איש אל רעהו.    

ואת זאת אני אומר לכן, תחיו ביניכן כפי ששתי חסידים חיים ביניהם, שלא יורגש אצלכן "אני", "שלי". בכלל, לאדם אין כלום משלו, הכל הוא של הקב"ה, ועל כל מה שיש צריך לומר 'תודה להקב"ה ו'גם זו לטובה', ולהיות תמיד בשמחה.    

פסיה...    

כברכת אביכם    

א. פאריז